סיפורה העצוב של אישה שהוצגה עבור ישבנה הגדול
סיפור זה התרחש במאה התשע-עשרה, בזמן חוסר ההיגיון, כאשר העבדות חרתה סיפורים מעוררי רחמים. זה סיפורה העצוב של אישה שהוצגה בתצוגה פומבית עקב חריגה גנטית. שמה היה סארג'י בארטמן .
חטיפה ועבדות
Saartjie Baartman הייתה בת 20 והתכוננה לחיים נורמליים בכפר שלה. היא השתייכה לקבוצה האתנית האפריקאית של Khoikhoi, אנשים שהיו רגילים לחיות מהאדמה, מהחיות שלהם ומההרגלים המושרשים של דתם.
הצעירה הזו לא ידעה דבר על מה שנמצא מעבר לאופק של אדמתה היפה אפריקה, יבשת שהותקפה והושפלה זה מכבר על ידי האירופים.
חייה השתנו באופן קיצוני ביום שבו הובלה על ידי הנדריק סזאר ואלכסנדר דנלופ. הם היו שני צרפתים שראו בגופו של סארטיה תכונה שתרוויח להם כסף רב.
צעירה זו סבלה מסטאטופיגיה. שזו מחלה נפוצה מאוד בקרב שבטים אפריקאים כמו ה- Khoisan (מחפשי מזון ב- San aka Bushmen וה- Khoi הפסטורלי הידוע בעבר כ- Hottentots) וכמה מבני הבנטו.
מצב זה הוא רק הצטברות לא תקינה של שומן בישבן. משהו שמשותף גם לכל הסובלים מהשמנה חולנית. אבל המקרה של סארטיה היה כנראה בולט מאוד, ושני הגברים האלה ראו בילדה זו דרך להתעשר על ידי הצגתה בתיאטראות וירידים בלונדון.
ה"וונוס השחור"
הם קראו לה הוונוס השחורה או ה"ונוס הוטנטוט", שהתייחסו לאנשים ולמוצא האתני שמהם היא באה. מבלי לדעת באמת איך ולמה, סארטיה מצאה את עצמה על הבמות של תיאטראות שונים בלונדון. היא הייתה האישה שהוצגה על ישבנה הגדול.
ההצגה הייתה בסיסית ומשפילה כאחד. היא הייתה צריכה לעמוד עירומה מול הקהל ופשוט להציג את הצורה שלה בפני כל מי שהשתתפו. האנשים האלה הביטו בה בציפייה חולנית.
הקהל היה מורכב ברובו מגברים, כפי שהיינו מצפים. רבותי ממעמדות חברתיים שונים שלא היססו לשלם מחירים גבוהים כדי לראות את הוטנטוט הצעירה וישבנה הגדול.
לילה אחר לילה במשך ארבע שנים ארוכות, אותו פרק קרה שוב ושוב. זה היה עינוי פסיכולוגי אמיתי לאישה הזו שהפכה בלי משים ובלי רצון לאטרקציה של ירידים.
אנחנו ממליצים:
עם ההצלחה הגיעו עוד יותר עינויים
הגברים שעבדו אותה התעשרו כל כך מהר עד שלא היססו לחזור על החוויה בערים אחרות. אז, אחרי ארבע שנים הם נסעו לפריז. שוב הייתה להם הצלחה ניכרת; המבטים המרושעים, הסקרנים והרעבים אחר חוסר הנורמליות של סארט'ה הצעירה, האישה שהציגה עבור ישבנה הגדול.
גברים אלה השתמשו בה ברצון להופעות ציבוריות בתשלום אך גם רצו להשתמש בה לאירועים פרטיים. זה היה המקום שבו יותר אנשים באו להסתכל עליה ושם "הבעלים" שלה קיבלו יותר כסף.
למרבה המזל, הם שמעו עד מהרה את קולותיהם של אנשי הביטול שראו בהופעה השפלה בלתי נסלחת ומעשה מושחת. ולכן רצו לאסור זאת מיד. הנדריק סזאר ואלכסנדר דנלופ הגנו על עצמם בהערה הפשוטה שסרטייה פעלה מרצונה החופשי.
והם הוכיחו זאת בחוזה שהיא חתמה. אבל המסמך הזה נכתב בהולנדית, שפה שהצעירה הזו, כמובן, לא ידעה כלל.
סוף חיי אומללות
הביקורת על המחזה של הוונוס השחור הפכה מתמשכת יותר. לכן, הבעלים נאלצו לסגור אותו ולמכור את סארג'י. הם מכרו אותה לסוחר צרפתי שרצה לנצל את תהילתה של הילדה ולהשפיע עליה לאפשרות אפלה ומשפילה יותר.
הוא ארגן מופעים פרטיים שבהם הציג אותה שוב, במועדונים ברחובות הפריזאיים שבהם הכריח אותה לזנות. כל הגברים שרצו, יכלו לשכב עם הבחורה בעלת הישבן הגדול, עם ונוס הוטנטוט המפורסמת.
כך היא בילתה כמה שנים. אבל לאט לאט כל העולם הזה של האומללות והאומללות השפיע בסופו של דבר על בריאותה.
לא ידוע מה הייתה סיבת מותה המדויקת. אבל לא קשה מדי לדמיין... עגבת, שחפת, דלקת ריאות וכמובן, עצב. עצב עצום לחיים שלעולם לא יכלה להבין.
אישה הציגה גם לאחר המוות
בשלב זה אתם עשויים לחשוב שחייה נפלו סוף סוף לאחר מותה. אבל זה לא קרה, בכלל לא. לאחר מותה, גופתה של סארטיה נותחה לתערוכה, הפעם במוזיאון ל'הום בפריז.
הם הציגו את המוח שלה, את איברי המין ואת השלד שלה. וזה נשאר שם עד שנות ה-70, כאשר סוף סוף החליטו לשמר את העדות הזו של אכזריות אנושית וכל מה שהעבדות הייתה אמורה לחברה שלנו.
המנוחה האמיתית של סארטג'י בארטמן הגיעה כאשר נלסון מנדלה, ב-1984, עתר לשרידי האישה הצעירה הזו לחזור לאפריקה לקבורה נאותה. למצוא סוף סוף את המנוחה והשלווה המגיעים לה, בארץ ההיא שראתה את לידתה וממנה לא הייתה צריכה לעזוב.
האישה שהוצגה עבור ישבנה הגדול, או נוגה שחורה זו, היא דוגמה נוספת לסיפורים שמעולם לא היו צריכים לקרות ושבוודאי לא צריכים לחזור עליהם.
