מכתב לצללי

אני רוצה לברך את הצללים שלי. אני יודע שאתה שם, עוקב אחרי, אורב בחושך. אני עוקב אחריך מקרוב כבר שנים. אתם עדים ללחימה הפנימית שלי, אבל אתם לא עושים דבר כדי לעזור לי.

אתה רק מביט בי, בחוסר אפקטיביות... ואני לא מבין אותך.

מכיוון שאתה חלק ממני, נתתי לך שם, אני מקווה שתאהב את זה ושלא אכפת לך. אני הולך לקרוא לך עצב, תשישות ופחד.

ביליתי שנים רבות בהכחשת קיומך ואף נלחמתי נגדך. עם זאת, היום הבנתי שאני רוצה לחבק אותך ולהקשיב למה שיש לך להגיד לי. אחרי הכל, אם מעולם לא היית מופיע, לא הייתי יודע שמחה, חיוניות ואומץ.

אז אני שומר לעצמי את הזכות לעשות בך שימוש. אני שומר את זכותי להרגיש עצוב, להרגיש מותש ולפחד לפעמים. אני עושה את זה כי אני יודע שלא להודות בדברים האלה זה אפילו יותר מזיק.

אלו הצללים שלי והם לא ממש כהים. הם מבקשים ממני להבין אותם ולהגיד לי שמה שאני מרגיש זה החיים ושזה תלוי בי לקבל את עצמי ולבנות את החיים שאני רוצה.

עצב, זו לא אשמתך שאף אחד לא אוהב אותך

נמכרו לנו הרעיון שיש לנו מחויבות להרגיש טוב כדי להימנע מסבל. אמרו לנו שאם אנחנו מרגישים משהו שלילי, אנחנו צריכים להרחיק אותו אם אנחנו רוצים לחיות חיים מלאים.

אבל החלטתי שאני רוצה להיות חבר שלך, עצב. הבנתי שאני יכול להיות עצוב, ושזה נורמלי להיות עצוב לפעמים. למעשה, אני צריך להיות עצוב מדי פעם.

מעולם לא חשבתי שאגיד את זה אבל... אתה חלק ממני. איתך, אני יכול להיות אני. ללא מסכות וללא קונכיות. אני צריך אותך.

כמובן, אני לא אסתתר ממך יותר. אם צריך, אצעק לכל העולם שאתה איתי לעזור לי בימים הרעים שלי. לימדת אותי שלא כל רגע יכול להיות טוב ושתמיד יש מה ללמוד ממנו.

בכל מקרה, אני הולך להסביר את זה קצת יותר טוב...מסתבר שלהרגיש עצוב ועדיין לחשוב ולהעמיד פנים שאתה בסדר זה לא בריא. באופן דומה, אם מישהו אומר "אני מרגיש רע אבל אני בסדר ", אתה יכול להסתכל עליו בשאלות, לנסות להבחין מה לא בסדר איתו.

נפלנו בפח של דרישה לעודף אופטימיות בחיינו. שכחנו את אחד השיעורים הגדולים של החיים. הלקח הוא כזה: אנחנו לומדים מהסבל שלנו, ואפילו עצב מאוד חשוב לנו כדי להבין מי אנחנו ומה אנחנו רוצים מהחיים.

תשישות, תודה שהודעת לי שאתה שם

תשישות, אתה מכיר את הבעיה שיש לנו איתך?

שאנחנו לא מבינים שאתה בא לבלות איתנו כמה ימים כדי להביא לנו הודעה.

המסר שלך פשוט: "כבה את הטייס האוטומטי והתחיל לטפח את האני הפנימי שלך."

לפעמים אני יכול לשמוע אותך במוחי, אבל אני פשוט לא מוצא את הדרך הנכונה לענות לך.

אני מבינה שכשאתה בא, הגוף שלי כבר לא יכול לתת לי את חומר ההרגעה שמאפשר לי להסתיר את הבעיות שלי ו"פשוט להמשיך" יום אחרי יום.

אני מבטיח לא להרחיק אותך יותר ולדאוג לך. הגיע הזמן שאפסיק להעמיד פנים שאני יכול להמשיך כשיש דברים שאני לא אמור לעשות. אני אשתדל לא להגיע לגבול שלי כדי שלא אתן לך יותר מדי עבודה.

פחד, אני אשחרר את השלשלאות שלי

פחד, זו לא אשמתך שאנחנו כל כך מפחדים ממך. אבל אתה צריך להבין שרובנו מפחדים מגבהים, במיוחד אם הם רגשיים.

כפי שבטח תבינו, חבלים הפכו לחלק חשוב מחיי היומיום שלנו. וככל שהם מתהדקים יותר, קשה יותר להיפטר מהם.

בכל מקרה, פחד, תודה שלימדת אותי שאני צריך לשחרר את מה שכבר לא שייך לי. החיים הרבה יותר טובים אם הם חיים בחופש.

אני מבטיח לך שאעבוד על עצמי ואאפשר לעצמי לשחרר את מה שכולא אותי. אחרי הכל, הדבר היחיד שהחבלים באמת עושים הוא לאסוף אבק.

לכולנו יש צללים

הצללים שלי והצללים שלך נלחמים נגד שלל הביטויים החיוביים וכרזות המוטיבציה שמאלצים אותם להסתתר מאחורי חומה של דיכוי.

העצובים השליליים צריכים את המרחב שלהם בחיינו כי אחרת הם יתפוצצו ויטביעו אותנו. נראה שכבר אין לנו אפילו את הזכות להזעיף פנים כשמשהו מפריע לנו. למעשה, יש עריצות ודיקטטורה באופטימיות מוגזמת.

אל תיתן להם להכריח אותך להיות תמיד מאושר, כי העצב שלך הוא הדבר היחיד שעוזר לך להעריך באמת שמחה.

עם זאת, לא מדובר באנשים פסימיים או מלנכוליים. זה פשוט לא נכון לתייג את הצללים שלנו כמעיקים כשהם עוזרים לנו לשרוד.

לכן, הגנה על הצללים שלנו היא לקבל את עצמנו ולהפסיק לדחות את התגובות הטבעיות שלנו. אם נקבל את העובדה שהם קיימים, הם לא יגרמו לנו לסבול בניסיון להימנע מהם, וגם לא יתסכלו אותנו כי הם מחבקים אותנו עם יותר כוח בכל פעם שהם מוצאים אותנו.

לכן, עדיף לתת להם להיכנס לבית שלנו ולהאיר את דעתנו מדי פעם. הרי אם יש מישהו שלא משקר לנו בעולם הזה, זה הצללים שלנו. כשאנחנו נותנים להם להיכנס, הם אומרים לנו שכדאי להילחם כי כדאי להיות שמחים.

הצללים שלי נחוצים

צללים נחוצים כי זה בריא יותר לחיות במחשבה שתרגיש טוב גם אם לפעמים אתה מרגיש רע מאשר לחיות עם החובה להרגיש טוב כדי להיות מאושר. כל שעלינו לעשות הוא להודות שהחיים הם לא רק שחור ולבן.

כשמדובר בבחירות ובדרכים הרבות שאנו נוקטים בחיים, הצללים שלנו צועקים עלינו עד שהם גורמים לנפשנו לכאוב. זה בגלל שהם רוצים שנבין שלא לדעת איך לחיות את הרגע או לא תמיד לרצות לחייך לא אומר שאתה לא חי חיים מלאים.

זו הסיבה שבגללה עלינו לשמור את הזכות להשתמש בעצבות שלנו מתי שנרצה. הרי הצללים שלנו לא מבקשים לפגוע בנו, אלא להזכיר לנו שאנחנו חיים.

הגיע הזמן לנטוש את המאבק שהורס אותנו, לקבל את הצללים שלנו כחלק בלתי נמנע מהחיים ולהבין שהשלום מגיע רק כשאין קרבות נגד עצמנו.